למה המדינה רודפת את טלי פחימה, ומשחררת מתנחלים-רוצחים?

16.01.2005

בידיעה שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ב-6 בדצמבר נמסר על כך ששחר דביר זליגר, נדון לשמונה שנות מאסר על חברות בארגון טרור, לאחר שבידו נמצאו לבנות חבלה, והתברר שהוא זה שהעביר את חומרי החבלה ששימשו לפיגוע בבית ספר ערבי ואשר שימשו לפיגוע בבית הספר לבנות בא-טור. כן נמסר שם שבמשטרה משוכנעים שדביר זליגר וחביריו, יצחק פס ומתתיהו שבו, "הם התארגנות הטרור היהודית שרצחה בשלוש השנים האחרונות שמונה פלסטינים ופצעה עשרות. במשטרה מייחסים לחבורה פיגועי ירי בצמתים לעבר מכוניות פלסטיניות והטמנת מטעני נפץ בבתי ספר במזרח ירושלים ובאזור חברון". אלה, מסתבר, אינן סתם השערות, אלא טענות המבוססות על עובדות ועל בדיקת קליעים. המשטרה טענה שלא היה טעם להגיש נגדם כתבי אישום מכיוון ש"בעצם חשיפתה של החולייה נוטרלה פעילותה, ומוערך שחבריה לא יפנו שוב לעיסוק בטרור". לכן החליטו לא לחשוף את דרכי פעילותו של השב"כ ולא להגיש כתבי אישום.
באותו יום עצמו ישבה טלי פחימה שוב בבית המשפט להארכת מעצרה המנהלי, זמן קצר לאחר שנתבררו נסיבות חקירתה וההתעללות המתמשכת בה. הפעם טענה התביעה שאולי יחליטו להגיש כתב אישום נגדה, אחרי שהיא מצוייה כבר למעלה משלושה חודשים במאסר מינהלי. כאן טענה התביעה במשך תקופה ארוכה שהסיבה לא להגיש כתב אישום נגדה הוא לא לחשוף את דרכי פעילותו של השב"כ. כאן טענה התביעה שפעילותה של פחימה לא נוטרלה, אלא היא מהווה סכנה לציבור.
טלי פחימה, בניגוד למתנחלים ששוחררו בקלות, לא רצחה אף אחד. היא לא ביצעה פעולות טרור, אף אחד מעולם לא האשים אותה בכך. אבל תקופה ארוכה ספרו לנו שהיא רצתה להשתתף בפעילות טרור. כאן דווקא לא התקבל הטיעון ש"עצם חשיפתה נטרלה את פעילותה". כאן ממשיכים השב"כ והפרקליטות לטפטף כזבים על הסכנה הנוראית שגלומה במעשיה.

זוהי תמצית התפיסה הישראלית, בכל הנוגע ליהודים (שהרי מאסרם המנהלי של פלסטינים איננו מעורר כל התייחסות): טלי פחימה מסוכנת, המתנחלים הרוצחים אינם. יודעים בבירור שהם רצחו, אבל שירות הבטחון הכללי מניח שהם לא ימשיכו לרצוח. זאת כאשר ברור שהסכנה היחידה הנוגעת לטלי פחימה, היא שהיא עצמה תיפגע אחרי מסע ההסתה חסר הרסן וחסר התקדים נגדה. ברור לכל בר דעת, שטלי פחימה שמוכרת לכל אזרח במדינה לא יכולה להעביר סל מצרכים מבלי שיחשדו בה. אם היה אחד מהשופטים המכובדים רוצה להפעיל את מוחו ולו גם בצורה שטחית בזמן שהוגש לעיניו, ולעיניו החשובות בלבד, "חומר הראיות" של השב"כ, הוא היה כמובן תמה למה לעצור אותה במעצר מנהלי, מה ההצדקה להשתמש בשלילה כה חריפה של זכויות האזרח. אבל השופטים קראו ונדהמו. הם כמובן לא יכולים לספר לנו מה הם קראו, היום כולנו יודעים.
לבסוף, כמעט בלית ברירה, הגישה המדינה כתב אישום נגד פחימה, וכרגיל במקרים הללו, הפער בין ההאשמות שהופצו נגדה ובין כתב האישום הוא עצום. בסוף נמצאנו עם תצלום אויר מגוחך שבו רואים את מחנה הפליטים ג'נין. בדיוק המסמך שהיה חסר לאנשי המחנה. מכתב שבו כתוב סוד כמוס: הצבא מחפש אחרי המבוקשים. אלמלא היתה טלי פחימה מקריאה את המכתב, המבוקשים לא היו מסתתרים, היה נמנע הטרור. השופטים כמובן קראו בעיון רב, והשתתפו בסיכול הסכנה לבטחון המדינה. חבל שאי אפשר אפילו לצחוק.

האיום של טלי פחימה הוא לא מכיוון שהיא עלולה לבצע פעולות טרור. טלי פחימה מאיימת כיהודיה המזדהה עם המאבק הפלסטיני להיפטר מהכיבוש, כיהודיה שלא באה לנהל "דיאלוגים", אלא לחיות ולפעול במחנה הפליטים, בתוך המצב של הסבל והדיכוי המתמשכים. היא איננה מסתירה את קשריה עם פעילי האינתיפאדה, אבל אף אחד לא באמת חושב שהיא תשתתף בפעילות ההתנגדות. הדבר שהיא כן מאיימת עליו הוא התפיסה הישראלית השוללת כל צורה של מאבק נגד הכיבוש. בעצם נוכחותה במחנה הפליטים בג'נין היא מאיימת על התעמולה הישראלית המציגה את המאבק נגד הכיבוש כרצון להשמדת היהודים – ההשקפה שמייצרת את הטרור ואשר נבנית ממנו. ההשקפה שבונה התנחלויות, הורסת בתים ותשתיות, מפעילה מדיניות של חיסולים, מקימה חומות ומחסומים.
ולעומת זאת, לפעולות הרצח, ההשחתה והאלימות המתמשכת של מתנחלים אי אפשר לקרוא "מחתרת" – פעילות זו זוכה ללגיטימציה מלאה, חוץ מאשר בנוגע למקרים חריגים באמת, כאשר שלטונות הצבא מפחדים לאבד שליטה. עשרות פלסטינים נרצחו על ידי מתנחלים, שלא לדבר על ההתנכלויות היום יומיות, על הפגיעות הבלתי נפסקות ברכוש, על מניעת הקטיף. כל זה הוא חלק משלטון החוק של ישראל. אין כותרות ענק בעיתונים על מעשיהם, אין התלהמות של מערכת המשפט, השופטת פרוקצ'ה לא תצא מגדרה. מוערך שהם לא ימשיכו לטמון פצצות בבתי ספר. מעשי הטרור והרצח שהם משליטים הם חלק מהשיטה, חלק מהכיבוש. העבירות שלהם נתפסות כעבירות משמעת, על כך שהם לא פעלו על פי ההסכמות בין הצבא ובין המתנחלים. בעוד שהתנגדותם של מתנחלים לפינוי מעוררת דיון בלתי פוסק – האלימות שלהם מתקבלת באופן טבעי. גם כשהם עוברים את הגבולות, הם משוחררים, בתקווה שהם יפסיקו לרצוח.

אותה מערכת חרדה מפני אישה יהודיה אחת, אשר החליטה שהדרך היחידה להיאבק נגד העוול הוא להצטרף אל המדוכאים. פחימה מצאה את עצמה במקום שבו מצאו עצמם רבים במאבקים קודמים נגד הקולוניאליזם והגזענות – להביע סולידריות – מתוך אמונה שמאבקם לשחרור הוא מאבק משותף, וגם מתוך הידיעה שמאבק לשחרור מכיבוש אלים נושא גם אופי אלים. לא רק שהיא לא השתתפה בפעילות אלימה, היא גם לא קראה לפעילות כזו. אם הייתה עושה זאת, הייתה בודאי מועמדת על כך לדין. פעילותה היתה בעיקרה הומניטרית, ודווקא בגלל היבט זה נטפלים אליה כוחות הביטחון. יהודיה המסייעת במחנה פליטים מפחידה הרבה יותר ממתנחלים שמשליטים שלטון טרור.
טלי פחימה איננה כמובן העצירה המנהלית היחידה. ייחודה של פחימה היא בכך שהיא יהודיה. רמיסת הזכויות המינימליות של הפלסטינים הוא חלק בלתי נפרד מהכיבוש, עוד הרבה לפני האינתיפאדה, בודאי הרבה לפני פעולות טרור המתאבדים. גם בעבר נאסרו אנשי שמאל במקרה וערערו על הגבולות ופעלו מתוך תפיסה של מאבק משותף נגד הכיבוש – מיכאל ורשבסקי (מיקדו), אנשי ה"ניצוץ". אבל בכל זאת מאסרה המתמשך של טלי פחימה והתגובות שהוא מעורר, כמו גם שתיקת השמאל, מלמדת על ההתדרדרות של החברה הישראלית.
ומעניינת כרגיל תגובתם של אנשי השמאל הציוני: שחרורם של המתנחלים הרוצחים לא עורר שום תגובה. זה עבר בשקט. אנשי מרץ ויחד לא ממש יצאו מגדרם על כך שרוצחים שוחררו. הם כמובן מגנים בחריפות פעילות כזו, וקוראים לישראלים "לא לרדת לרמתם של אויבנו", אבל הם שותקים. אלה שרק לפני שנים אחדות טענו שמאסר דרעי הציל את שלטון החוק לא סבורים ששחרורם של רוצחים הוא עניין חשוב. לעומת זאת הם מתנערים בנחרצות ובהתלהבות מטלי פחימה. שהרי פחימה מערערת גם על ההגיון שלהם – ההגיון שרואה בהפרדה ובחומה בסיס להסכם שלום.

כאשר תיכתב ההיסטוריה, השאלה שתישאל היא איך זה שהיתה רק טלי פחימה אחת. איך זה שבחברה שלמה נמצאו רק בודדים אשר יצאו כנגד התעמולה, ורובם המכריע (אני בתוכם) לא לקחו שום סיכון ממשי. מאד יתכן שפחימה היא רק הראשונה, וככל שתגבר האלימות, כך יצורפו אליה רבים. אוירת ה"אחדות" תחת שלטונו של שרון בהחלט יוצרת את התנאים לעשות זאת כלפי כל מי שיערער על מדיניות "השלום". ירחיבו זאת לקבוצות רחבות יחסית כמו "תעיוש" ו"מחסום ווטצ'" שמנסות להפריע למדיניות ההפרדה.
אבל בינתיים, העובדה העצובה היא שפחימה נמצאת במעצר לבד, עם תמיכה של קבוצה קטנה אשר מלווה אותה להארכות המעצר שלה. אין בישראל כרגע מסגרת רחבה וממשית שמבוססת על העמדה הפשוטה מכל: הזדהות עם התביעה לסיום הכיבוש ללא תנאי. יתכן שאם היו הרבה טלי פחימות, אפשר היה להאבק נגד הכיבוש בדרכים לא אלימות, אפשר היה לבנות מערכת של אמון ופיוס תוך כדי מאבק.

יחזקו ידיך, טלי פחימה, אשת קרית גת, מי שמכירה את מנגנוני הדיכוי הישראלים על כל צדדיהם.

ד"ר אמנון רז-קרקוצקין הוא היסטוריון ופעיל נגד הכיבוש