ההר הוליד עכברוש

ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 31.12.2004

צריך לקרוא את מלוא כתב האישום שהוגש בסופו של דבר נגד טלי פחימה, כדי להבין עד כמה דל, עלוב, קטנוני ומרושע הוא העכברון, או העכברוש, שהגיח בסופו של דבר מן ההר המאיים שהערים סביבה השב"כ.

כדאי להזכיר תחילה מה היתה עוצמת ההאשמות שמכר השב"כ לשופטים בתחילת הדרך. שופט בית המשפט המחוזי אורי גורן רשם בהחלטתו לאשר את נעצרה המנהלי של פחימה, את המלים הנרגשות האלה: "הגעתי למסקנה כי פחימה נחושה בדעתה לבצע פיגועי טרור נגד מטרות ישראליות... מסקנה זו נתמכת במקורות מידע מהימנים".

גם שופטת בית המשפט העליון איילה פרוקצ'יה נשבתה בקיסמם המשכר של "המקורות החסויים": "הראיות הקשות והחמורות נגדה מצביעות על סכנה מוחשית, מיידית וישירה, כי אם תשוחרר היא עלולה להיות מעורבת בפעילות הנושאת אופי של טרור אלים כלפי יעדים ישראליים".

והנה, לקראת הגשת כתב האישום, התאדו "מקורות המידע המהימנים", התנדפו "הראיות הקשות והחמורות", ולא נותרה אלא תחתיתה של חבית התירוצים להמשך ההתעמרות בפחימה.

ראוי להתחיל בסעיף הנראה חמור מכל: "סיוע לאויב במלחמה". על פי התביעה, הקריאה פחימה לזכריה זביידי ולעוד כמה "מבוקשים" את תוכנו של מסמך סודי שהגיע לידיהם, ובכך הכשילה את מבצע "דמעות תנין", שנועד ללכידתם.

להלן כמה עובדות נשכחות:

1. תצלום המסמך הסודי הזה התנוסס על חצי עמוד ב"ידיעות אחרונות", ב-21 במאי 2004. ניתן לראות בבירור, כי מדובר באלבום תמונות של "מבוקשים" ובתצלומי אוויר של העיר ג'נין, בהם מסומנים בתי המבוקשים ודרכי גישה אליהם. האם טוענת התביעה ברצינות, שטלי פחימה "הסבירה" לזביידי ולחבריו את תמונותיהם-הם? האם בית המשפט אמור להאמין כי מבוקש, הרואה את תצלומו בתוך חוברת של הצבא, נזקק להסברים כדי להבין שהוא אינו מתנוסס שם כאחד המועמדים לזכייה ב"כוכב נולד", אלא כיעד למעצר או לחיסול?
2. מותר גם להניח כי ה"מבוקשים", על אף היותם ערבים מטומטמים, לא נזקקו למתורגמנית ישראלית כדי לזהות את בתיהם בתצלומי אויר, או להבין את פישרם של הקווים המוליכים אל הבית. הטוען ברצינות כי להבנת מסמך שכזה נדרשת מלאכת הסברה מלומדת (מה עוד שזביידי וכמה מחבריו דוברים עברית סבירה ומעלה), כנראה משוכנע כי שומעיו רפי-שכל במיוחד.
3. מבצע "דמעות תנין" החל ב-19 במאי, בחצות. הוא התנהל עקום מתחילתו. כבר בשעה אחת אחר חצות ירה חייל מיחידת "עוקץ" מחסנית שלמה מנשקו בסמ"פ מיחידת "מגלן". ובכל זאת נמשך המבצע, והחיילים עצרו 36 "דרושים" וארבעה "מבוקשים". ב-20 במאי, הצטלמו זביידי ורעיו עם "המסמך הסודי".

התביעה בעצם מבקשת מבית המשפט שיקבל את הגרסה הבאה: הצבא נכנס לג'נין, מאבד מסמך, יוצא מג'נין, ממתין בחוץ עד שהמסמך יגיע לזביידי, שייתן אותו לפחימה, אשר תקריא אותו לחבר'ה, שיבינו סוף-סוף כי תמונתם היא תמונתם וביתם הוא ביתם, וילמדו (מפחימה כמובן, ולא חלילה מעשרות החיילים המתרוצצים במחנה ויורים לכל עבר) שהצבא מחש אחריהם, ומיד יימלטו מבתיהם. ואז, אחרי שכל  הפעילות הקדחתנית הזאת הסתיימה – שב הצבא ונכנס לג'נין כדי להמשיך במלאכתו, מבלי שחייל כלשהו ישים לב שהתמונות לזיהוי המבוקשים ותצלומי האוויר לזיהוי הבתים נעלמו פתאום.

וכל זאת – תוך פחות משלוש שעות.

האומנם מאמינים בשב"כ ובפרקליטות שעד כדי כך הגיעה ההתבטלות המשפטית מול "שיקולי ביטחון" ו"מקורות חסויים"?

שאר האישומים מגוחכים לא פחות. זביידי מתראיין ללא הפסק אצל כל דיכפין. הוא מדבר ברצון ונפגש בשקיקה עם כל ישראלי המרים אליו טלפון. אבל בדברו עם פחימה, הוא נעשה לפתע "סוכן חוץ" שהפגישה עימו היא עבירה כבדה.

תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה מתרוצצים מתנחלים במאחזים בלתי חוקיים ובשטחים צבאיים סגורים, ומשתינים בקשת על הוראות הצבא, הממשלה, המשטרה, החוק, שאוסרים עליהם לשהות שם. אבל פחימה, שנכנסה לאיזור ג'נין בחודש יוני 2004, על אף העובדה ש"בתאריך 5.10.2000 הורה מפקד כוחות צה"ל באיו"ש", שהכניסה לשם אסורה. היא תועמד לדין על "הפרת חובה חוקית". הם יקבלו פיצויים.

שופט מודיע שכתיבת גרפיטי על קיר, המודיעה שהריגת ראש הממשלה תציל ממוות, ומשפטנים מודיעים כי ענידת טלאי צהוב והאשמת הממשלה שהיא בעצם נאצית – הם בגדר חופש הדיבור. אבל פחימה, שמתראיינת ומודיעה שהיא מתנגדת לפעולות טרור ופועלת למען השלום, תועמד לדין על הבעת תמיכה בארגון טרור.

והמגוחך  מכל: "במועד לא ידוע... החזיקה הנאשמת ברובה מסוג אם-16 (ארוך)... וירתה בו, וזאת בלא רשות על-פי דין להחזקתו". זה מה שנשאר מכל הר השטויות שנמכר לבתי המשפט ולתקשורת. פחימה, אולי, אחזה ברובה לכמה דקות בלי רישיון, ואולי אפילו לחצה על ההדק. היעלה על הדעת שבישראל יאחז מישהו בכלי נשק מבלי לעמוד על כך לדין?

כתב האישום הזה כל-כך מופרך, כל-כך ביזארי, כל-כך נטול כל היגיון, עד כי אין מנוס מלהניח (שוב), כי ביסוד כל ההתעמרות האינסופית הזאת בפחימה עומדים עניינים פסיכולוגיים ולא עניינים מבצעיים. מישהו בשב"כ כנראה מאוד-מאוד נעלב ממנה.

ובעצם, הסיפור האמיתי אינו פחימה, וגם לא כתב האישום המשונה, אלא סיפורה העגום של מערכת המשפט הישראלית. מדאיב לראות עד כמה גם היא כבר שינתה את עורה וכפפה את קומתה ברבות שנות הכיבוש.