נגעה ללב השופט. פחימה | הסלולרי של טלי פחימה מצלצל.
פחימה, ידידתו הישראלית של מפקד גדודי חללי אל-אקצה בג'נין, עונה, ועוברת מיד
לאנגלית. האנגלית שלה קצת מצחיקה, קרן-מור-שיק. "זו הכתבת של אל-ג'זירה", היא
זורקת לאוויר בסוף השיחה. "ממש החמיא לי שהם מתעניינים בי. זה גוף שכמעט לא
כותב על ישראלים, והנה, מעניין אותם לדעת מי זו טלי פחימה ומה הסיפור
שלה".
הסיפור של טלי פחימה, בת 28 מתל-אביב, החל לפני קצת פחות משנה,
כשנסעה לג'נין והעבירה יום במחיצתו של המבוקש זאכרייה זוביידי. זוביידי, מחבל
עם דם על הידיים, עומד בראש גדודי חללי אל-אקצה בעיר, ומיוחס לו הפיגוע בסניף
הליכוד בבית שאן שבו נרצחו שישה ישראלים ונפצעו עשרות. הוא בן גילה של טלי –
28.
"הוא היה נבוך לפגוש אותי, הוא לא האמין שאגיע", מספרת פחימה
לחדשות נענע על הפעם הראשונה שבה הצליחה לעשות מה שצה"ל נכשל בו חודשים
ארוכים. מאז חזרה לג'נין פעמיים, "במטרה לסייע לתושבים הומניטארית"
כדבריה.
השופט: קיים יסוד סביר
למעורבותה
סיפורה התפוצץ ביום שני, 24 במאי,
כששבה משהות בת שבועיים בג'נין, שבמהלכה התארחה אצל זוביידי ואצל מבוקשים
אחרים. היא נעצרה, והועמדה לדין באשמות כניסה אסורה לשטחי A, סיוע לאויב
במלחמה, החזקת אמצעי לחימה וקשירת קשר לביצוע פשע.
בדיון על הארכת
המעצר בבית המשפט בפתח תקווה כתב השופט, אברהם קסירר: "קיים יסוד סביר
למעורבותה של פחימה בעבירות המיוחסות לה, שבחלקן היא אף מודה". עם זאת, קסירר
הוסיף הוא עדיין לא משוכנע שהיא מסוכנת לציבור ולביטחון המדינה, כפי שטענה
הפרקליטות. "פעילות הומניטארית היא מעשה חסד" כתב. "תאור הפעילות של פחימה
בהיבט זה שובה את הלב ומבורך, אך כל עוד ובלבד שהדברים יעשו בחסות החוק".
כיום נמצאת פחימה במעצר בית מלא, בביתו של ידיד ערבי ביפו.
מה לטלי
פחימה, ילידת קרית גת ששירתה בצה"ל, ולרב מחבלים מג'נין? האם היא סוכנת שב"כ,
כפי שנטען בכמה כלי תקשורת ערביים? האם היא בוגדת? האם היא צעירה סקרנית
שהלכה רחוק מדי והרסה את חייה בעבור חופן תשובות? כמו בחיים, התשובה רחוקה
מלהיות פשוטה.
"הייתי ימנית כל חיי" מספרת
טלי. "מילדות חונכתי לשנוא ערבים ולחשוש מהם, ולחשוב שהכיבוש מוצדק ".
השינוי בגישתה, היא מספרת החל עם פרוץ האינתיפאדה האחרונה באוקטובר
2000, אחרי שעברה מקריית גת לתל-אביב, וכשכבר עבדה כמזכירה במשרד עורכי דין.
"התחלתי לראות המון טלוויזיה וחדשות, וככל שצפיתי יותר, כך הבנתי
יותר שיש כאן סיפור חד צדדי. מצאתי, שאני כצופה הצמאה לאינפורמציה, לא מקבלת
מספיק מידע כדי לראות את התמונה המלאה. היום אני מבינה למה: מהדורות החדשות
שלנו מקבלות את עיקר המידע מהמדינה, שמסננת אותו דרך גורמי הביטחון והשב"כ.
רק שאתה מצליח להתקרב לתמונה האמיתית אתה מבין באמת מה קורה פה, וזה לא מה
שמשודר בחדשות בטלוויזיה".
באתי לצ'אטים של ערבים – וקיללו
אותי
הסקרנות הביאה אותה לאינטרנט. "גלשתי
שעות על גבי שעות. בצ'אטים, בפורומים ובאתרים ערביים, במטרה למצוא עוד מידע
על מה שקורה בצד השני. בצ'אטים דיברתי בהתחלה תחת כינוי סתמי, וכשאזרתי אומץ,
שיניתי אותו ל"איזראלי גירל". בהתחלה, חטפתי המון קללות, בעיקר בצ'טים
הערביים. זה היה קצת מבהיל בהתחלה, אבל לא השפיע עלי. כשהם נרגעו – כולם
דיברו איתי. סיפרו לי סיפורים על החיים שלהם, שאלו אותי שאלות, והכל באנגלית.
בסופו של דבר, התחילו להיווצר חברויות. החלפתי טלפונים עם לא מעט אנשים
ממדינות ערב, והתחלנו לדבר בטלפון באופן קבוע".
דיברתם רק על
פוליטיקה?
"לא רק, אבל גם. נורא רציתי לדעת על
החיים היומיומיים שם. על הזווית שלהם בכל הסיפור".
היו שניסו לפתח איתך
יחסים של-מעבר לשיחות?
"לא, זאת לא הייתה הכוונה.
פניתי אליהם בשביל ללמוד וזה נשאר בזה".
סיפרת למישהו על
שיחות הטלפון עם תושבי מדינות עוינות?
"לא, אבל
בשלב מסוים נרגעתי עם זה קצת. חשבונות הטלפון והסלולרי שלי הרקיעו שחקים
והתחילו להצטבר חובות, ובמקביל זימנו אותי למשטרה, לפגוש איזה איש מהשב"כ
שהתעניין מה טיב הקשר שלי עם מדינות ערב. הם כנראה הבחינו בכמות השיחות שלי
לאזורים לא פופולאריים בחו"ל וחשדו שהולך שם משהו לא כשר. כשסיפרתי לו שאני
מדברת עם אנשים משם בטלפון ושאין לי שום מטרות מלבד זאת, הוא עזב אותי
לנפשי".
הוא החזיר לי טלפון תוך
יום
"את זאכרייה זוביידי הכרתי
מהחדשות", היא מספרת, "האמת שחשבתי שהוא סתם עוד גנגסטר, עד שקראתי כתבה
שדיברה על ההיסטוריה העצובה שלו, על שצה"ל הרס את הבית שלו והרג גם את אמו
ואחיו". "באותה תקופה התפרסם גם שזוביידי היה המתנגד היחיד להודנה. הוא אמר
אז שהוא יתמוך בשלום אמיתי, אבל לא בהודנה. זה עשה אותו עוד יותר מעניין
בעבורי. הרגשתי שמדובר פה בסיפור אישי מאוד".
איך נוצר
המגע?
"אחרי שקראתי את הכתבה עליו, יצרתי קשר עם
הכותב וביקשתי שיצור ביני ובין זוביידי קשר. נתתי את הטלפון שלי והכתב הבטיח
שהוא יעשה מאמץ, וסייג בכך שהסיכויים נמוכים מאוד. למרבה הפתעתי, באותו היום
הוא התקשר. הייתי באמצע העבודה, ופתאום קיבלתי טלפון
ממנו".
איך מתחילה שיחה כזאת?
"הלכתי
הצידה משום שאני לא נוהגת לדבר בסלולרי בזמן העבודה, והתחלנו לדבר בעברית.
הוא הציג את עצמו. היה חשש הדדי בהתחלה, אבל לאט לאט נשבר הקרח. הוא אהב את
זה שלא באתי אליו בקטע של 'תשמע, באתי לשנות את העולם'. אמרתי לו את האמת –
רציתי ליצור קשר בכדי לשמוע יותר. דיברנו שלוש שעות ברציפות. מזל שהבוסים שלי
לא היו באותו היום".
על מה דיברתם?
"הוא
סיפר לי הרבה על ההיסטוריה שלו, על המשפחה, על המצב. הוא היה מאוד מאוכזב
מהשמאל הישראלי. הוא סיפר שבתקופת אוסלו הוא ומשפחתו תמכו בשלום, שפעילי שמאל
היו מבקרים בביתו, ומדברים על המצב ואיך ניתן לשפר אותו. עם תחילת
האינתיפאדה, כולם נעלמו, וכך גם אחרי שאמו ואחיו נהרגו. באותה תקופה דיברנו
המון, שעות על גבי שעות, על אף שפחדתי ממנו קצת, הרצון לדעת והסקרנות עלו על
הכל. אני רוצה להדגיש שלא היה בזה שום דבר רומנטי. אני רציתי לשמוע והוא רצה
לספר".
מי העלה את רעיון המפגש?
"אני.
אמרתי לו שאני רוצה להגיע לג'נין ולראות בעצמי. הוא אמר לי שאני משוגעת.
כשהיוזמה החלה להראות לי יותר ריאלית, שאלתי אותו אם הוא ירצח אותי כשאגיע.
הוא אמר לי שלא, והסביר לי ש"שנינו מטפסי הרים – לוקחים סיכונים". הוא שלח לי
הביתה בן אדם שיבקר אותי, שיראה מי אני ומה הסיפור שלי בכלל. זמן קצר לאחר
מכן החלטתי שאני נוסעת לג'נין".
|
|
פחימה ויוסף, במעצר הבית ביפו (אורן
הוברמן) |
"נסעתי לג'נין בפעם הראשונה
ביום שישי, כך שאפילו לא הייתי צריכה לקחת חופש מהעבודה" מספרת טלי "לקחתי
מונית למחסום ג'אלמה והתכוונתי לעבור אותו ולנסוע לג'נין. החיילים במחסום
התפלאו לראות אותי, אזרחית ישראלית, שם, ואמרו לי שיש הוראה לא לתת לאף אחד
להכנס לג'אלמה. התקשרתי לזוביידי ושאלתי אותו מה לעשות. הוא אמר לי להגיע
לתחנת דלק הקרובה למחסום ברגל, ומשם איש שלו יאסוף אותי. הבחור שלו באמת חיכה
שם, ונסענו במכונית שלו חצי שעה עד שהגענו לג'נין. הנסיעה הזאת הייתה כמו
נצח. מסביב הכל חורבות, הכל נראה עולם שלישי אם לא רביעי. שירדתי מהאוטו הוא
חיכה לי שם. לא זיהיתי אותו אפילו, כי לא ידעתי איך הוא
נראה"
איזה רושם ראשוני הוא השאיר
עלייך?
"הוא היה חמוש מאוד ונבוך מאוד. הדבר
הראשון שעשיתי הוא להביט לו בעיניים ולנסות להרגיש אם הוא בסדר או אם הוא
ינסה לפגוע בי. באינטואיציה שלי, הרגשתי שהוא בסדר".
לא הצטערת שהכנסת את
עצמך לכל הבוץ הזה?
"התרכזתי בלהישאר בחיים. אמרתי
לעצמי, 'טלי – אם טעית אז טעית בהכל, ואת חוזרת בחלקים לארץ. אם לא – יש כאן
עניין גדול ששווה לבדוק אותו ולחקור אותו. הוא, אגב, כל הזמן אמר לי "את
מטורפת", הוא לא ציפה שאני אגיע".
זה לא מחיר קצת גבוה
בעבור סיפוק יצר הסקרנות?
"אין מחיר גבוה מדי
בשביל לדעת את האמת".
"כשחזרתי כבר ידעו איפה
הייתי"
מכאן, פחימה מספרת, הייתה הכימיה
ביניהם מצוינת. "אמרתי לו – אומרים שאתם הערבים מארחים יפה, ואני רוצה קפה.
ישר הם עשו לי 'תפאדל-תפאדל' ואירחו אותי עם כל הלב". "בהמשך דיברתי ארוכות
איתו ועם החברים שלו, כל מני בכירים בפת"ח, גם על פוליטיקה וגם על דברים
אחרים. הם סיפרתי, הם שאלו, אני שאלתי, היו דיונים מעניינים. הם כל הזמן צחקו
בניכם שאני משוגעת שהגעתי לשם, ואיזה אומץ יש לי"
עלה הנושא של מחבלים
מתאבדים?
"לא שאלתי אותו את השאלה הזאת. לנו
הישראלים יש את הקטע של להתעסק במחבלים מתאבדים, בוא נתעלה קצת מעל זה.
לכיבוש יש תופעות לוואי כמו מחבלים מתאבדים. הארגון של זוביידי לא שולח
מתאבדים, אבל אמרתי לו את הביקורת שלי בנושא. הוא ניסה להסביר לי שלישראל יש
את הטכנולוגיות המתקדמות שלה, ומחבלים מתאבדים זו הטכנולוגיה היחידה שיש
להם".
פגשת את המשפחה שלו?
"כן, הוא לקח
אותי לבית שלו. היה לי מוזר לפגוש את אשתו והילדים. קודם כל, התפלאתי לראות
שהיא מאוד צעירה. אולי בת 16, וכבר הילד שלהם עליה. הבית שלו היה נראה נורא,
הם חיים בתנאים איומים".
בהמשך היום, היא מספרת, לקח אותה זוביידי
לסיבוב במחנה הפליטים. "זה זוועה. גלים על גלים של בתים הרוסים". "אבל מה
שהכי הפחיד אותי", היא ממשיכה, "הוא שפתאום ראיתי המון מתקרב. הוא הסביר לי
שזאת הפגנה, ולשם הוא לוקח אותי. אמרתי לו 'יש שם מלא ערבים, מה אתה משוגע?',
אז הוא הרגיע אותי ואמר שאף אחד לא יפגע בי, כי אני אורחת שלו". "אם אתה חושב
שזה היה מפחיד, תחשוב על זה שאז גם גיליתי שהם יורים באוויר בהפגנות שלהם.
נבהלתי נורא, במיוחד שהייתי האישה היחידה שם, אני לא רוצה לדעת מה היה יכול
לקרות. התמונה שלא הפסיקה לעלות לי היא של הלינץ'
ברמאללה".
מישהו ידע שאת שם?
"לא, אף אחד.
לא משפחה, לא עבודה לא חברים. לא רציתי שיגידו לי לא ללכת".
כשחזרה
פחימה למחסום היא כבר ידעה שכל הגזרה הוקפצה כדי לחפש אותה. "החיילים במקום
עצרו את כל התנועה וניגשו אלי. עשיתי את עצמי כאילו לא ידעתי שהם מחפשים
אותי, על אף ששמעתי על החיפושים הללו כבר ברגע שהגעתי לזוביידי.
"כששאלו אותי איפה הייתי, אמרתי שהייתי בג'אלמה, שם מותר לישראלים
להסתובב. הם אמרו לי שהם יודעים בדיוק איפה הייתי ואצל מי, אל תשאל אותי איך,
והיו בטוחים שאני כבר לא אחזור חיה. אני כמובן הכחשתי, אני מכירה את צו האלוף
שאסור את הכניסה לג'נין וידעתי שהפרתי אותו. כל פעם הגיע אלי קצין בכיר יותר
לשאול שאלות. בסוף לקחו אותי לתחנת משטרה, חקרו אותי קצת, ושחררו אותי בערבות
עצמית. כבר באותו ערב התקשרו אלי מערוץ 10, אלוהים יודע איך זה הגיע אליהם.
סירבתי לדבר ושום דבר לא פורסם בנושא".
מתי התחלת לספר לאנשים על
הנסיעה?
"לאט לאט, התחלתי לספר לכמה אנשים ספציפיים, ומאוד בעדינות. לא
משהו דראסטי. גם התגובות לא היו קיצוניות. תקופה מסוימת אחר-כך, פורסם
שזוביידי נפצע בידי כוחות צה"ל שניסו לחסל אותו. הרגשתי שבתור חברה טובה שלו
אני חייבת לעשות משהו. אז אמרתי לתקשורת שאני מוכן לשמש לו כמגן אנושי.
מכיוון שאני נאיבית, חשבתי שצה"ל לא יסכים להרוג אותי בשביל להרוג אותו, ורק
אז הבנתי שזה לא בדיוק מדינה דמוקרטית כמו שחשבתי".
"ואז הכל
התמוטט"
"מרגע הפרסום התמוטט הכל" היא מספרת.
"התקשרו אלי אנשים, המון אנשים. איימו עלי שיהרגו אותי, קיללו אותי ברחוב.
ירקו עלי. הייתי המומה מהתגובות".
אל תגידי לי שלא
ציפית לזה.
"באמת לא ציפיתי. כולם התרחקו ממני, גם
המשפחה. תקופה קצרה לאחר מכן גם פיטרו אותי מהעבודה בתירוץ שה'שתתפתי בקמפיין
ציבורי בלי אישור'. נשארתי בלי עבודה ובלי כסף לשכר
דירה".
המשפחה כעסה?
"ניתקו איתי קשר
בהתחלה. לאחרונה דודה שלי מחו"ל ביקשה לבוא לכאן ולדבר איתי, והסבירה לי שהיא
איתי, אבל לא מסכימה עם הדעות שלי. לאט לאט מתחיל לחזור הקשר גם עם שאר בני
המשפחה".
לא היה שלב שבו הצטערת על כל
הסיפור?
"לא, גם חקירות שב"כ לא ישנו את האמת.
אנחנו חיים בשביל האמת. כשאני מגלה שהחופש שלי בא על חשבון הפלסטינים בג'נין
– אני לא מקבלת את זה. אני לא רוצה חופש על חשבון מישהו אחר. זו אמת שאני
מוכנה להלחם עליה, ולא חקירת שב"כ תשנה את דעתי, וזה מה שהם ניסו לעשות במהלך
המפגר הזה".
את מודעת לכך שכשאת נותנת למבוקש מגן אנושי, את עלולה לאפשר
את הפיגוע הבא?
"זו היתה בסך הכל פרובוקציה. חשבתי
שאם צה"ל ידע שאני נמצאת לידו, הוא לא יירה כדי לא להרוג אותי. מהר מאוד
הבנתי שזה לא המצב, ושבשביל ללכוד אותו יהרגו אותי אם יהיה צורך. לכן גם
חזרתי בי מהעניין הזה".
תחקרו אותך שבוע בשב"כ. מה ניסו לברר
שם?
"הם האשימו אותי בהאשמות מאוד חמורות. בחקירה
הם מנעו ממני מקלחת וסיגריות. השתמשו באזיקה, בכיסויי עיניים. זה היה מטורף
לגמרי. הם גם רצו שאני אמסור להם מידע על מה שקורה שם, אבל לא אמרתי כלום כי
לא ידעתי כלום".
מאז הפרסום הראשון בנושא, פחימה מובטלת. לדבריה, היא
גם לא מתכוונת ללמוד בקרוב. בזמן שהתפנה לה, היא משתתפת בפרויקט התרמה למען
ילדים בג'נין בשיתוף ידידה יוסף, ערבי-ישראלי שבדירתו היא מתארחת ביפו, ויחד
הם מתרימים כספים בישראל למען ילדים בג'נין. "יוסף אחראי על איסוף הכספים
בישראל, אני נוסעת לג'נין ומעבירה את הציוד שקנינו לשם".
על רקע
פעילות זאת, כך היא טוענת, שהתה לאחרונה כשבועיים בג'נין, שהות שהסתיימה
בחקירה משטרתית ארוכה וכעת במעצר בית. "הם מנסים לשים רגליים לפעילות שלי,
אבל אני לא אתן להם. אני מאמינה בצדקת דרכי. זו מדינה דמוקרטית – כל עוד אני
לא פוגעת באף אחד, אני יכול לעשות מה שאני רוצה". עם זוביידי אגב, היא שומרת
על קשר טלפוני, "מלבד עכשיו" כדבריה, "כי הורו לי לא לדבר
אתו".
ברור לך שהסיפור הזה עלול להקשות עלייך למצוא עבודה
בהמשך?
"ברור לי לגמרי. מי יעסיק אותי אחרי זה?
אולי שמאלנים".
חשבת לעזוב את הארץ?
"לא, זה המקום שלי וחשוב לי
להסביר פה את דעותי. זה הבית שלי ואני לא אברח ממנו".
ותמשיכי לנסוע
לג'נין?
"כן, פשוט בפעם הבאה אני אבקש אישור. אם
צריך – אלך עם זה לבג"ץ. חשוב לי לראות כל הזמן מה קורה שם, ולדעתי חשוב שכל
אחד פה יגלה סקרנות, יכנס לאתרי אינטרנט פלסטינים, וינסה לקבל את התמונה
המלאה של מה שקורה שם אני בטוחה שיום אחד מישהו יצטרך לתת את הדין למעשים
שקורים עכשיו בשטחים, ומהיום הזה אנחנו צריכים לחשוש".
יוסף, הידיד של
טלי שמארח אותה בדירתו, יושב כל העת בפינת החדר. "אני לא מצליח להבין אותה,
אין לי את האומץ שלה" הוא אומר בסוף הראיון, "ולא את
השריטה".
- אורן
הוברמן
|